היי ידידיי! מה העניינים?

בחודשים האחרונים, לאחר ארבע שנות כתיבה אינטנסיביות (בעיקר סיקור משחקי יום רביעי הגדול ויומני סקרמנטו) ופעילות ענפה באתר, נאלצתי לקחת צעד וחצי אחורה. כמעט ולא הצלחתי לכתוב, ביקרתי באתר רק פעם בכמה ימים וכשרציתי להגיב כבר היה מאוחר מדי..

עברו מספר חודשים מאז הפוסט האחרון שלי פה. אל דאגה! לא ברחתי לשום מקום. התגעגעתי מאוד. מקווה שגם אתם..

אני מרגיש שאני חייב לכם הסבר על פשר ההיעדרות. לא תמצאו סיבות מסעירות למעט העובדה שבגיל 38 ורבע פלוס ארבעה ילדים (הקטנה חגגה יומולדת שנה לפני מספר שבועות), אני מרשה לעצמי להגיד שללא צל של ספק, אני חווה את השנה העמוסה בחיי. עומס בעבודה, עומס בבית, עומס בעיסוקים שונים. מה שנקרא: חיים על דקות..

ואז הגיעה הקורונה. ג'ינגול בין עבודה מהבית, זומים בית ספריים של הילדים, אוכל, טיול עם הקטנה, ניקיונות לפסח, מטלות הבית, אוכל, טיול עם הקטנה, אוכל, אוכל…בקיצור לא משעמם.

מה שכן, מעבר לכל מה שקורה בתקופה ההזויה הזו, אפשר להגיד שפה ושם לימון הקורונה הפיק לנו גם לא מעט לימונדה:

גילינו איך באמת מגדלים ילדים (ולא, לזרוק אותם למסגרות ואז לברוח לפקקים לא נקרא לגדל ילדים); במקום ממוצע של 5 שעות שינה בלילה אני ישן 7 שעות; למדתי לבשל (הלהיט התורן: מרקורונה שהוא בעצם מרק מיניסטרונה אבל חייבים לשווק אותו לילדים), למדתי לעשות על האש (כן כן..קולנו לא נשמע אבל יש רבבות גברים ישראלים שהמילה "על האש" גורמת להם לברוח ל"על הסלט" עד להגשת הבשר); חקרנו לעומק את השדה העצום שמול ביתנו בבנימינה, שפורח במיוחד השנה. אפילו זכינו לראות קציר שעורים בלייב; הכבישים במושבה נראים כמו ביום כיפור. מי יודע..בקצב העניינים הנוכחי אפשר יהיה לקנות ליטר דלק תמורת ביצה (הפושטית. לא אומגה 3/ביצת חל"ת);

עוד קצת דברים טובים: התענוג המפוקפק של המאה ה-21 – שעתיים פלוס בדרכים רק כדי לבצע משימות שאתה יכול לעשות באמצעות עבודה מהבית – נעלם כלא היה; השהייה בבית מהווה גם הזדמנות לגדל שיער רק כדי לגלות מפרצי הרפתקאות ולהיווכח שההחלטה על גלאח שבועי מוכיחה את עצמה בגדול; ביבי מחלק לנו 500 שקל על כל ילד (אני חושד שהמענק ניתן כפיצוי ליל הסדר, שכן שבניגוד לעידן טרום הקורונה, המתנה של האפיקומן נופלת על אבא ואמא ולא על סבא וסבתא); אפשר לעבור מקצב של קריאת ספר אחד בחודשיים לספר בשבוע וחצי; מעמיקים את ההיכרות עם התחתית של סל הכביסה.. לא רע סך הכל.

יחד עם זאת, אם להיות רציניים לרגע, בהחלט מטריד מה שקורה עם כמות המובטלים והנזק הגדול למספר ענפי משק שנמחקו לחלוטין, שלא לדבר על העצמאיים המסכנים שמשלמים הכי הרבה מס אבל ברגע האמת מקבלים דמי כיס במקרה הטוב. כולי תקווה אמיתית שכולם יהיו בריאים וחזקים גופנית, מנטלית וכלכלית.

בהמשך לנ"ל ובחסות שינוי השגרה, סוף סוף אני מצליח להוציא לפועל פוסט שנמצא על האש (שוב פעם העל האש הזה???) כבר לא מעט זמן. רציתי לשתף אתכם בשתי חוויות כדורסל אישיות וצמודות שעברתי יום אחרי יום. חוויות שמבהירות כמה חלקלק ומתעתע הוא עולמו של כדורסלן. לא שאני ממש כדורסלן, אבל אני כן משחק בליגות כדורסל.

31.12.2019, שעה 9 בערב. משחק חוץ באולם לא מוכר. הקבוצה שלי בליגה למקומות עבודה (לעיתים מכונה בצדק "ליגה לתאונות עבודה") נגד קבוצה ממוסד מוכר בפתח תקווה. אנחנו מגיעים חמישה שחקנים. אין לנו חילופים. הקבוצה הביתית עם כמות כפולה של שחקנים פלוס מאמן.

מתחילים לשחק. המשחק אורך 30 דקות – שתי מחציות של 15 דקות כל אחת. לאחר שלב הגישושים המקומיים כצפוי עולים ליתרון דו ספרתי לקראת הפסקת המחצית. היתרון נותר יציב בתחילת המחצית השנייה. אחרי 5 דקות אנחנו נופלים מהרגליים ולוקחים טיים אאוט טקטי שמטרתו אחת: מנוחה. סך הכל החבר'ה בקבוצה מסתכלים על גיל 38 מלמעלה. ואז קורה משהו לא ברור שאין באפשרותי להסביר. הטבעות הפכו לג'ורות, הזריקות מתחילות להיכנס, האדרנלין משתולל ודוחק הצידה את העייפות. ההגנה שלנו ננעלת על הכוכב של היריבה וההפרש מתחיל להצטמצם בהדרגתיות. חמש דקות לסיום זה כבר צמוד לחלוטין. כצפוי אנחנו על בעיית עבירות. שתי הקבוצות מחטיאות את הזריקות האחרונות ואנחנו בהארכה אחרי שכל שחקן אצלנו לא ירד מהמגרש במהלך כל המשחק!

 מתחילים את ההארכה. שחקן משמעותי שלנו מבצע עבירה חמישית בשניות הפתיחה של ההארכה ומורחק. על המגרש אנחנו נשארים ארבעה נגד חמישה. הסקור גבוה מאוד יחסית לליגה. מגיעים לשניות הסיום. היריבה קולעת ועולה ליתרון נקודה, חמש שניות לסיום. טיים אאוט. הגבוה שלנו מקבל כדור ונעצר בעבירה, שתי שניות לסיום. שתי זריקות עונשין. הראשונה בפנים. זריקה שניה…בפנים!! יתרון נקודה לנו. המקומיים לוקחים טיים אאוט ומצליחים לשחרר זריקה מחוץ לקשת. הכדור מתגלגל על הטבעת וניתז החוצה! 60-59. זה שלנו! עם ארבעה שחקנים! ללא ספק אחד הרגעים המאושרים בקריירה המקרטעת שלי בליגות החובבים.

כנראה שאת היום הזה לא אשכח עוד הרבה זמן. אחרי שנרגעתי חשבתי ביני לבין עצמי איך מרגישים כדורסלנים שחיים את הדבר האמיתי אחרי חוויה כזו. טירוף..

1.1.2020, שעה 9 בערב. משחק בית בבנימינה בליגת הקהילות (אותה ליגה שהקמתי עם חבר לפני 6 שנים). הקבוצה האורחת לא מרחמת והמשחק נראה גמור. מהפך? לא..זה רק מידרדר.. איפשהו ברבע השלישי אני עם הכדור ליד קו החוץ. פתאום שחקן עב בשר נופל לכיווני ואני מנסה לברוח בתנועה חדה. באותו רגע אני מרגיש "טיק" קטן בשריר התאומים השמאלי. כאילו מישהו זרק עלי אבן חצץ. אני מנסה להמשיך לשחק ואז מרגיש שהשריר סוחב אותי אחורה. מנסה שוב והכאב רק מתגבר. יורדים לספסל. קצת מנוחה וספריי שקר כלשהו ואני בטוח שאוטוטו חוזרים לשחק. זה רק מחמיר. נפיחות, כאבים חזקים מאוד וצליעה שהולכת ומחמירה. בימים הבאים אני בבית על קביים. האבחנה: קרע קטן בשריר התאומים. אם זה קטן אז איך מרגיש הגדול?? דרך נוראית להתחיל את העשור החדש.

כנראה שאת היום הזה לא אשכח עוד הרבה זמן. אחרי שנרגעתי חשבתי ביני לבין עצמי איך מרגישים כדורסלנים שחיים את הדבר האמיתי אחרי חוויה כזו. טירוף..

 גזר הדין: שבוע בבית, רובו על קביים. צליעה משמעותית במשך חודש ימים. חודשיים ללא כדורסל. אין צורך בניתוח. חזרה לכדורסל רק אחרי חיזוק השריר וריצות קלות וקצרות. לקראת הקאמבק מגיע נגיף מסתורי מסין שגורם לביטול כל הליגות והמשחקים בשכונה.

 נו, אולי זה לטובה. ננוח עוד קצת. בינתיים חוזרים לרוץ בשכונה. בעצם מה עוד נשאר לנו בתקופה המשוגעת הזו חוץ ללנסות למצוא דברים טובים? בריאות ואושר לכולם!